אנחנו משחקים כאילו החיים שלנו חזרו למסלולם אבל עמוק בפנים אנחנו יודעים שאנחנו חיים במדינת הכפייה

אנחנו משחקים בכאילו
החיים שלנו כאילו חזרו למסלולם
אנחנו עובדים. אנחנו מבלים. אנחנו אוהבים
אנחנו מחייכים בתמונות
אנחנו יוצאים לחופש
אנחנו חוגגים לילדים יום הולדת
אנחנו מתחבקים עם הכלבים שלנו
אין סגר. יש שיגרה
הכל בסדר

אבל עמוק בלב אנחנו יודעים
שאנחנו חיים בארץ ההונאה
במדינת הכפייה
בדיקטטורה מושחתת

כדי לעבוד צריך להשתתף בניסוי רפואי
כדי ללכת לבית הספר צריך להכאיב לגוף
של הילדים שלנו עם מקל בתוך האף
כל יום מחדש
כדי לשבת בכיתה צריך מסיכה
כל יום מחדש
כדי לראות תיאטרון צריך מסיכה
כל יום מחדש
כדי להיכנס לחנות צריך מסיכה
כל יום מחדש
כדי לשבת באוטובוס צריך מסיכה
כל יום מחדש

הכל כאילו בסדר
מזג האוויר נעים. החיים יפים
ראש הממשלה הוא רק לא ביבי
השר לביטחון פנים הוא רק לא אוחנה
לשרת התחבורה רק לא מירי רגב יש תינוק חדש
אבל עוד מעט הוא יקבל חיסון. בשידור חי. כמו התינוקות שלכם
והילדים שלכם
חלק יחטפו דום לב
חלק ימותו
המונים יסבלו מתופעות לוואי קשות ואולי בלתי הפיכות
אבל אף אחד לא יידע
כי הטלוויזיה לא תספר לכם על זה

במדינת ההכחשה וההדחקה והחרדה והאימה הכל כאילו בסדר. רוח קלילה מנשבת. ובערב אפשר לצאת לפאב אם יש לך תו ירוק. ולשבת לקפה אם יש לך תו ירוק. יש אנשים שנשארים בחוץ או בבית אבל אנחנו לא רואים אותם. הם שקופים לנו. אנחנו חייבים להמשיך. ההצגה חייבת להימשך

וזה כל כך נורא ומבעית
שאנחנו עוצמים את העיניים מול הזוועה
אוטמים אוזניים לזעקה
ושותקים

כי יש לנו מסיכה על הפה והאף
שחונקת אותנו וסותמת לנו את הפה
ואנחנו לא נושמים מרוב פחד

כי אנחנו יודעים עמוק בפנים את האמת המרה
כי אנחנו יודעים שבעוד זמן לא רב ניאלץ לקום מהכורסה. לסגור את הטלוויזיה. ולצאת להילחם על החופש שלנו. על החירות שלנו. על החיים שלנו
כי אף אחד לא ייתן לנו את זה

אנחנו נצטרך לקחת

כותב אבישי מתיה

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן