ד"ר רעיה ליבוביץ: חיביים לחזור מיד לערכי הליבה שלנו כחברה אנושית: היעדר פגיעה בזכויות בסיס, חופש דיבור ודיון, ריבונות ואוטונומיה, שקיפות, הגינות, הוגנות וחמלה אנושית בסיסית

מיד עם הגעת נגיף הקורונה לאירופה בתחילת 2020 התחלתי להתמלא תחושה של אי-נוחות. כשרשויות הבריאות העולמיות הודיעו שאחוז התמותה מהנגיף הוא 3.4% – הרגשתי שמתחילה להתרחש כאן טעות נוראית. כשהכריזו במרץ 2020 על מצב חרום בארץ, הבנתי משהו נוסף – שהמגפה הזו תתנהל, מהרגע הראשון, גם באמצעות החלטות שהן לגמרי לא-רפואיות – בין אם הן תהיינה פוליטיות, כלכליות, אישיות או שילוב של כל אלו. אז גם כתבתי את המאמר הראשון שלי – 'הנגיף אולי יחוסל, אך יחד איתו גם הכלכלה והדמוקרטיה' – ('כלכליסט', 29.3.20).
כשראיתי שגינת המשחקים במרכז הרחוב הקטן שלי מוקפת ב'סרט סימון לבן' שנועד למנוע מתינוקות להתנדנד במהלך הסגר הראשון באפריל 2020– הבנתי שהחרדה משתקת את ההתנהלות המקצועית בארץ, ושהדבר הזה עוד יהיה בעוכרינו. כשבסגר הראשון לא התאפשר למשפחות שכולות לעלות לקבר יקיריהן, אך חנות הרהיטים 'איקאה' נותרה פתוחה – הפסקתי להאמין למנהיגות דאז, והפסקתי 'לשמור סגר'. אז החל להיבקע הסדק הראשון ביני לבין 'שאר העולם'.
במאי 2020 חשבתי, לתומי, שהנגיף נעלם, כמו בני משפחתו הקודמים, הסארס והמרס. ואז, כשבקיץ החלו שוב הדבקות, הבנתי (ואולי הייתי צריכה להבין זאת קודם) – שהנגיף 'מופיע' באופן גלי. הוא מופיע, ונעלם, וזה כלל לא 'בידיים שלנו'. באותה העת, כבר היה ידוע שמחלת הקורונה היא מחלה תלוית-גיל (כמו רב תחלואי העולם – מחלות לב, פרקניסון, סרטן….), ולכן נראה היה לי ברור אז שכל סוג של התמודדות עימה חייב יהיה לקחת את העובדה הזו בחשבון. יתר על כן, בשלב הזה כבר היה ברור לגמרי, שעל אף שמדובר על מחלה מדבקת שיכולה להיות קשה בחלק מהמקרים, אין היא מהווה איום על האנושות, ושגם אם לפרקים היא תגרום לעומסים על מערכת הבריאות – מדובר על עומסים זמניים, ששומה שיחלפו. יתר על כן – הדרך הנכונה להתמודד עימם היא לתגבר את מערכת הבריאות באופן רצוף, קבוע ואסטרטגי.
והנה – הפער ביני לבין העולם שמקיף אותי הלך והתרחב. הסתבר לי כי רב הרופאים בארץ – או בכל מקרה, כל הרופאים שדעתם נשמעה – בכלל לא רואים את המציאות כך. בעוד שהדעה הנשלטת הייתה שסגרים הם כלי לגיטימי ב'מלחמת החורמה להכחדת הנגיף' – על אף שמחיריהם (הכלכליים, החינוכיים, הנפשיים) כבר החלו להיוודע – המיעוט שסבר שיש לנקוט בצעדים הרבה יותר דיפרנציאליים (אליו אני השתייכתי) נחשב הזוי במקרה הטוב, ו'רוצח קשישים' במקרה הרע.
ניסינו לפעול על מנת לשנות את מדיניות הסגרים, אך לא נחלנו הצלחה. העובדה שהגל ירד תמיד בסמיכות לסגרים 'קיבעה' בציבור את התפיסה שהסגרים הביאו לירידת הגל, והעובדה שבמדינות אחרות – עם מדיניות אחרת – הגלים דעכו באופן זהה, לא הצליחה לשכנע. גם מאמרים שהראו שאין קורלציה בין מדיניות סגרים לבין תמותה מקורונה – לא הצליחו לשרש את התפיסה שעד אז כבר היתה מאד מקובלת. כשהצענו -קומץ רופאים ומדענים, בסרט תיעודי של אורלי וגיא – הסתכלות חליפית על המגפה , זכינו לקיטונות של לעג, בוז והכפשות, עד כדי נסיונות לפגוע בשמנו הטוב.
ואז החלו דיבורים על חיסונים. בהתחלה אמרו שזה ייקח שנים. אחר-כך אמרו שזה ייקח חודשים. ופתאום – באוקטובר 2020, התפרסם מאמר פאזה שנייה שהראה שחיסוני mRNA יכולים לעורר נוגדנים כנגד מרכיבי הנגיף. עיון מעמיק במאמר הראה שהנוגדנים הללו דועכים די מהר -תוך כמה שבועות, ואכן – קריאה בספרות המקצועית שפורסמה קודם למגפה אכן העידה שחיסוני ה- mRNA טרם הבשילו לשימוש בני אדם. ועם זאת – בדצמבר 2020 – התפרסם מחקר הפאזה השלישית של 'פייזר', שהראה שהחיסון מונע תחלואת קורונה (מבלי להראות דבר על יכולתו למנוע העברת הנגיף באוכלוסיה) – והמדינה השתנתה בן לילה.
תוך שבועות ספורים המדיניות הפכה מחיסון הקשישים לחיסון מבוגרים לחיסון נערים ונערות מעל גיל 16, כשבינתיים 'נתלים בחיסון כתרים' שאפילו החברה המייצרת שלו לא תלתה בו. והפער בין ה'עולם' לביני הולך וגדל. אני, מצידי, לא מצליחה להבין איך יתכן שממליצים לתת חיסון בכל גיל למרות שמדובר על מחלה של קשישים, ואילו שאר העולם לא מבין מדוע אני מסרבת 'לחבק' את התכשיר החדש בשתי ידיי.
אני זוכרת את הפעם הראשונה ששמעתי על הרעיון של התו הירוק. אני זוכרת שהייתי משוכנעת שהנה, סוף סוף האבסורד יתגלה – להפריד אנשים על סמך סטטוס החיסון שלהם? הרי זה שגוי רפואית, ובלתי מתקבל על הדעת מבחינה ערכית! מיד כתבתי על זה לשתי חברות טובות שלי, רופאות, בקבוצת הווטסאפ המשותפת שלנו , בבחינת 'תראו איזה שיגעון'– והנה , הן לא הזדעזעו. למעשה, אחת מהן חשבה שזה בעצם רעיון טוב. אני זוכרת היטב מה הרגשתי באותו הרגע– פליאה עצומה. בגידה. אכזבה. לא האמנתי שיתכן שיקרה דבר כזה -הרי החיסון , מעצם המנגנון שלו, לא יכול למנוע את העברת הנגיף, ולא 'מתיימר' לעשות את זה. וממילא- ממתי מפרידים אנשים על סמך פרוצדורות רפואיות שכן או לא עברו? וכיצד דבר כזה אפשרי מבלי לפגוע בעיקרון הבסיסי של סודיות רפואית?
אך הנה יוצאים כמה מאמרים מישראל (בהמשך גם מהעולם) שמראים שהחיסון מקטין את העברת הנגיף באוכלוסייה. אבל – וזה 'אבל' עצום – כל זאת בתקופה שבה כל מדיניות הבדיקות שונה לגמרי בין מחוסנים ללא-מחוסנים, ולכן לא ניתן באמת לאמוד את כמות ההדבקה במחוסנים . יתר על כן – המאמרים הללו מתפרסמים כ'פטריות אחר הגשם', אך הנתונים עצמם אינם שקופים, ותופעות הלוואי לא נאספות צורה מסודרת מספיק מסודרת, משלל סיבות (שפורטו כבר על ידי אחרים ועל ידי). והנה – החיסון הופך להיות 'פרח לב הזהב' בעיני כולם, ה'מתנה שלא מפסיקה לתת', חוץ מאצל קומץ – שאני נמנית עליהם – שסבורים שכל פרויקט החיסונים הולך מהר מידי ,ובאופן גורף מידי, וללא מעקב מספק, תוך הפעלת פרופגנדה דורסנית. זאת ועוד – אנחנו סבורים שבדרך – הזכויות הבסיסיות ביותר שלנו ניטלות מאיתנו , או ניתנות לנו בהתניה, אם רק נשתף פעולה. והקומץ עומד ומשתאה, 'יורד למחתרת' , ושאר המדינה עטה קדימה, בדרך אל השפיות שרק מחכה לנו בסופו של תהליך ההתחסנות הנכסף.
ובעת ההיא – המחצית הראשונה של 2021 – אסור לשאול ואסור לדבר. שכן אם – חלילה וחס – תשאלי שאלה שנוגעת לחיסון, או תציעי מדיניות חיסון קצת פחות רחבה , או תציפי בעייתיות עם אופן איסוף תופעות הלוואי- מיד תתויגי כהזויה, מתנגדת-חיסונים, קונספירטורית, מכחישת-קורונה, וכמי שבמו ידיה תרמה להרג של אנשים מקורונה, וכל זאת ללא קשר למה שאמרת הלכה למעשה. יתר על כן -את גם תסכני את הקריירה שלך, ואולי גם תיקראי לשימוע במשרד הבריאות. ואין דרך לצאת מזה, ואת מתחילה להרגיש חורגת ומבודדת. ורב הרופאים רואים – ונאלמים. והבדידות הולכת וגדלה.
והגל השלישי עובר. והדבר מהווה, בעיני הרב, עדות ברורה וחד-משמעית להצלחת החיסונים, והתו הירוק מתבטל, ולחמש דקות יש שקט לכאורה, והרב עולץ. ואני -חמוצה שכמותי – ממשיכה להיות מודאגת
ואז מגיע הגל הרביעי.
ושוב – כמו לא למדתי דבר – אני חושבת שהנה כולם יבינו סוף סוף מה יכול (וגם מה לא יכול) החיסון לעשות: החיסון יכול להקטין את עוצמת המחלה, ולכן יש להמליץ עליו למי שעלול לסבול ממחלה קשה, קרי קשישים ואנשים עם גורמי סיכון. וגם אני חושבת לעצמי – נאיבית שכמותי – שסוף-סוף יהיה ברור לכולם, שלא ניתן להיפטר מהנגיף הזה, ושלחיסון אין (ומעולם לא היה אמור להיות לו) תפקיד משמעותי במניעת גלי ההדבקה, ושיש להתחיל להכיר ולקבל את מציאות החיים החדשה, ולשים דגשים אחרים לגמרי בהתמודדות מולו. אך לא זה מה שקורה.
למעשה – קורה ההיפך. הדרישה להתחסן רק גדלה, הכפייה רק גדלה, הסודיות הרפואית נעלמת, האוטונומיה של אדם על גופו נפגעת אנושות (שכן פרנסתו תלויה בהתחסנותו), והשיח הופך אלים ודורסני. עקרונות בסיסיים של אתיקה רפואית נזנחים, ועכשיו כבר מותר ומקובל לדבר על היעדר חמלה כלפי אוכלוסיות מסוימות, על כל השיח הרעיל והמכוער שנובע מכך (שאין בכוונתי לחזור עליו כאן כעת).
לפני כמה ימים החליטו להמליץ על חיסון ילדים כנגד קורונה, וזאת למרות שהמחלה אינה קשה בילדים, ועל אף שבמחקר הקליני השתתפו פחות מאלפיים ילדים עם זמן מעקב קצר ביותר. אותו קומץ רופאים ומדענים -ואני בתוכם – ממשיכים לחשוב שמדובר על צעד חפוז, שגוי, שנובע מבהלה, שאינו מגובה בנתונים מספקים, ושעלול חלילה לגרום נזק – ושוב אנחנו במיעוט. ושוב מנסים לפגוע בשמנו הטוב.
רב האנשים שמקיפים אותי – בני משפחה, קולגות, מורים שלי לשעבר, מטופלים, חברים – לא מבינים אותי. לא מבינים מה קרה לי. לא מבינים למה זה כל-כך מטריד אותי. לא מבינים מה מניע אותי. חלקם חושבים שהשתגעתי ממש, גם אם הם לא אומרים את זה. חלקם חושבים שיש לי בעיות קשות. חלקם מאוכזבים ממני, חלקם כועסים. עם חלק קטן מאד מהם כבר קשה לי לדבר, עם רובם אנחנו מצליחים – על קצות האצבעות – איכשהו להסתדר. זוהי מציאות חיי הנוכחית. קשה להגיד שהתרגלתי אליה. אני שורדת אותה, ומחכה לימים טובים יותר.
מנגד – הכרתי מאות ואלפי אנשים אחרים שמבינים את מה שכתבתי כאן. המעניין הוא שאין להם שום מאפיין משותף למעט העובדה שהם פשוט מבינים את מה שכתבתי כאן . הם לא בהכרח רופאים או מדענים , הם לא שייכים למגזר מסוים ואין להם את אותה נטייה פוליטית. הם גם לא מאורגנים, והם לא חושבים את אותו הדבר. אותם אנשים – שחלקם הפכו לקרובים לי ביותר – מודאגים כמוני מהחרדה המשתקת שפוגעת בשכל הישר, מהניתוח השגוי של המציאות והנתונים, מהפרופגנדה, מאובדן כללי הרפואה והאתיקה הבסיסיים, ובעיקר – מאובדן הזכויות ומאובדן המאפיינים שלנו כחברה דמוקרטית וליברלית.
מאז מרץ 2020 ניסיתי להביע את דבריי בכל דרך -בעיתונות הכתובה (שבמשך רב החודשים הללו היתה חסומה לחלוטין לאנשים עם תפיסת העולם שלי) , בעיתונות המקצועית , באולפני החדשות. יחד עם למעלה ממאה רופאים, כתבנו ארבעה מכתבים ציבוריים – כנגד הכפייה, כנגד הסגרים, כנגד התו הירוק, כנגד חיסון ילדים – שהביאו להתעניינות קלה (כמעט רכילותית) ביום פרסומם, ותו לא. עם החלפת השלטון, חזרנו ופנינו – שוב, כחלק מקבוצה גדולה של רופאים – למקבלי ההחלטות בבקשה לשנות קונספציה, אך פנינו הושבו ריקם. במקביל, ומחוסר ברירה, התחלתי להיות פעילה מאד בפייסבוק – על כל הטוב והרע שיש במדיום הזה.
והנה הגענו לנובמבר 2021.
שילמתי מחיר כבר ביותר על העשייה שלי מאז מרץ 2020 – מחיר מקצועי, מחיר משפחתי, מחיר אישי. אך איני מצטערת. אני סבורה שלא ירחק היום שהעולם – והמדינה – יצטרכו להבין:
נגיף הקורונה אינו עומד להיעלם. הוא יבוא וילך בגלי הדבקה, ואנחנו נאלץ ללמוד לחיות איתו.
המחלה מסכנת בפרט קשישים ואנשים עם מחלות רקע, ויש להשקיע את מירב המאמצים בהגנה עליהם.
יש דרכים רבות – גם תרופתיות, וגם אחרות – להקטין תחלואה בשיאו של גל, שהחיסון מהווה רק אחת מהם. שומה עלינו להשקיע מחקר רב ומשאבים רבים על מנת לפתח דרכים אלו, ולא להתרכז רק בחיסון כ'מוצאי שלל רב'.
אבל אולי חשוב מהכל – חייבים לחזור מיד לערכי הליבה שלנו כחברה אנושית: היעדר פגיעה בזכויות בסיס, חופש דיבור ודיון, ריבונות ואוטונומיה, שקיפות, הגינות, הוגנות וחמלה אנושית בסיסית.
צילום: Ofir Gafkovich

הערה 1

  1. ד"ר ליבוביץ את נשמעת כמו קול שפוי בתקופה לא שפוייה ואת מתארת את סיפורם האישי של אלפי אנשים שאינם מסכימים עם המדיניות הנוכחית וקולם לא נשמע. אנא אל תפסיקי להשמיע את קולך!

השאר תגובה

נא להזין את ההערה שלך!
נא להזין את שמך כאן